בלק

תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ (במדבר כג, י)

'האור החיים' הקדוש מבאר: אלו דברי עצמו ולא דברי רוח הקודש.

שאיפתו של בלעם הרשע, רצונו, תמות נפשי מות ישרים, כמוהו! כמו מי? כותב רש"י : מות ישרים שבהם.

בלעם, שכל מגמתו לקלל את ישראל, שעשה כל שביכולתו לקוב את עם ה' , הוא הגבר שתום העין, ששנאתו לישראל גדולה הייתה משל בלק, כפי שמבאר רש"י (שם כב,יא)  הוא אשר בעצתו החטיא והרע לישראל מכל. הוא שבחייו היה דבוק ואחוז בכל דבר טמא,

ברגעיו האחרונים עלי אדמות, בשעת דכדוכה של נפש, מה היא שאיפתו? רוצה למות כישראל, ולא עוד אלא כישרים שבהם, מבואר בחז"ל אלו האבות הקדושים.

היתכן?

כן. אפשרי הדבר.

זהו האדם! יכול להכיל בתוכו רצונות ומאווים מנוגדים בתכלית, יכול להכיל סתירה פנימית שאין גדולה הימנה ולהישאר לכאורה שלם.

בלעם, עליו העידה התורה: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ-ל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁ-דַּי יֶחֱזֶה (שם כג, טו) במעלת נבואתו גדול היה מן הנביאים, הגיע לנבואתו של משה רבנו, כמאמר חז"ל  על הפסוק "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" אבל באומות העולם קם, ומנהו בלעם. יודע דעת עליון.

היש גבוה מזה? אין.

ומאידך, שפל שבשפלים, 'וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה'  אמרו חז"ל בגמרא (מסכת ע"ז ד:)  'ולא עוד אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה'

היש נמוך מזה? אין.

שניהם גרים בכפיפה אחת, הגבוה ביותר והנמוך ביותר. פלא!

האדם, מחד, נזר הבריאה, טבוע בצלם אלוקיו, מקור נשמתו מתחת כסא הכבוד, 'נר ה' נשמת אדם'. אין גבול לגבהים הרוחניים אליהם הוא יכול להעפיל. הנשמה, חלק אלו-ה ממעל, לשם שואפת.

מאידך, קרוץ חומר, נחצב מן האדמה, כבהמות נדמו. החומר, מושך אותו בעבותות של תאוות אל כור מחצבתו, אל האדמה .

המלחמה המתחוללת בתוך האדם, היא בין שני הפכים מוחלטים, ואף על פי כן, אדם הוא. אם ישכיל, בעמל חיים להשליט את השכל האלוקי על החומר העכור, אם יגבר על רצונותיו הבהמיים, גם החומר יתעלה ויתקדש ויהיה לו לעזר בעבודת ה'. אולם, אם אחרי תאוותיו ילך, אם החומר יגבר על השכל האלוקי, עשוי הוא להגיע לדיוטא התחתונה ביותר, ואז כל ידיעתו והשגתו השכלית והרוחנית, ישמשו אותו להשגת התאוות הבזויות.

באברהם אבינו נאמר: וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את-חמורו (בראשית כב, ג)

על דברי הפסוק "ויִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר" (שמות ד, כ) הביא רש"י את דברי המדרש: על החמר. חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר (זכריה ט ט) עני ורוכב על חמור.

אברהם אבינו בדרכו לעקדה, חבש, השליט תחתיו את החמור, את החומר ושיעבד אותו לעבודת ה'. כך גם משה רבנו, כך גם לעתיד לבוא המשיח יבוא רכוב על החמור, ואז הבריאה כולה, החומר כולו יוכנע תחת המציאות הרוחנית. ומלאה הארץ דעה, גם האדמה, כולה דעה.

בלעם, לעומת זאת רכב על האתון, השליט על עצמו ועל השגותיו הרוחניות הגבוהות את החמור, את החומר. יודע דעת עליון, אמת. ומה הוא עושה עם זה? לאור ולקלל את בניו של מקום.

וכך אומרת המשנה באבות (ה, יט'):

'תלמידיו של אברהם אבינו, אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא, שנאמר (משלי ח), להנחיל אהבי יש, ואצרתיהם אמלא.

אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת, שנאמר (תהלים נה), ואתה אל-הים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ואני אבטח בך.'