רץ כצבי וגיבור כארי

לדמותו של ראש ישיבת חכמי לובלין, הגאון הקדוש ר' אריה צבי פרומר הי"ד. הרב מקוז'יגלוב.

ר' אריה צבי נולד בשנת תרמ"ד (1884) בעיירה צ'לדז בדרום מערב פולין, לאביו ר' חנוך הענדיל, שהיה חייט במקצועו ואיש ישר וירא שמים. היה נכדם של האדמו"ר דב בעריש מאושפיצין ושל הגאון ר' משה בענדין, שהיה גיסם של רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זושא מאניפולי. בגיל שלש התייתם לייב הירש (כפי שכינו אותו ביידיש) מאמו, מרת מרים קיילא לבית שוויצר. הוא נשלח אל קרובי משפחתו מצד אמו בעיירה וולברום, שם למד ב'חיידר' המקומי ובלט בכישרונותיו ובהבנתו החדה, והתחבב מאד על מוריו ורבותיו. בהיותו בן 12 נכנס ללמוד אצל הרב אפרים צבי איינהורן בישיבת אמסטוב שליד צ'סטנכובה.  לאחר כשנה, בגיל בר מצוה עבר ללמוד אצל אביר הרועים, הגאון האדמו"ר מסוכאטשוב, רבי אברהם בורנשטיין מחבר הספרים "אבני נזר" ו"אגלי טל" אשר הנהיג  בישיבה לימוד בעמקות ובחריפות, כפי שקיבל מחותנו הרבי מנחם מנדל מקוצק זצוק"ל.

כאשר נכנס אריה צבי ללמוד בישיבה בסוכאטשוב, היה מצעירי התלמידים, אף על פי כן מהר מאד נודע כאחד מבחירי הישיבה, אף שלמדו בה בעת ההיא תלמידים מופלגים בעמקות ובחריפות. במשך חמש שנים למד בסוכאטשוב, שם קנה תורה ודעת ובעיקר את שיטת הלימוד של רבו בעל האבני נזר. בהגיעו לגיל ח"י שנים, נישא לאשתו מרת אסתר בת ר' יהודה שרגא שוויצר שהיה דודו. כבר אז, למרות גילו הצעיר יצא שמו כאחד מגאוני פולין. לאחר נישואיו עבר לגור סמוך לחותנו בעיירה מלאווא, ועסק במשך שנים אחדות בתורה וחסידות וכן בתורת הנסתר עד שנודע כבקי גדול גם בתורת הסוד.  בחגים ובמועדי ה' נוהג היה לנסוע להסתופף בצל רבו האדמו"ר מסוכאטשוב. בספר אבני נזר (או"ח סימן ק"ט) מובא מכתב תשובה שכתב האדמו"ר מסוכאטשוב לתלמידו ר' אריה צבי ממנה ניתן ללמוד על גודל הערכה שהעריך הרב את תלמידו "שלום לכבוד אהובי תלמידי החריף ובקי מו״ה לייב הירש נ״י…. מכתבך הגיעני. ראיתי שאתה שוקד על חיבורי. יפה אמרת, ואמת דברת. חזק ואמץ בתורה ובעז״ה תיעשה כלי מוכשר לחסידות ויראת שמים, כנפשך וכנפש הדו״ש, הק' אברהם"

לאחר פטירתו של האדמו"ר ר' אברהם בורנשטיין, בשנת תר"ע (1910), הכתירו התלמידים והחסידים את בנו יחידו, ר' שמואל בורנשטיין, בעל ה'שם משמואל', למלא את מקום אביו בקודש ולשמש כרבי לחסידי סוכאטשוב. האדמו"ר ר' שמואל קרא לר' אריה צבי לבוא אליו ולשמש כראש הישיבה שיסד אביו בעל האבני נזר, והוא אך בן עשרים ושבע שנים. כראש ישיבה המשיך והנחיל את דרך הלימוד של רבו הגדול, שהתבססה על ישרות, עמקות וחריפות. בין תלמידיו בתקופה היא נמנו תלמידים מופלגים בתורה ובלומדות. ר' אריה צבי הלך לאור האמרה של מייסד שושלת סוכאטשוב "המדרגות שאפשר להשיג בעבודת ה' על ידי לימוד תורה, אי אפשר להשיג על ידי שום עבודה אחרת".

בעת ישיבתו בעיר סוכאטשוב, פרסם ר' אריה צבי את חיבורו הראשון "שיח השדה" העוסק בדיני תפילה וברכות ועוד עניינים. את הספר מעטרות הסכמותיהם של גאוני פולין וגליציה, ר' יוסף ענגיל מקראקוב, ר' יואב יהושע וינגרטן בעל ה"חלקת יואב", ר' מאיר אריק מיאזלוביץ ועוד. מלחמת העולם הראשונה, המיטה על העיר סוכאטשוב חורבן. קרבות קשים התחוללו בה בין הרוסים לגרמנים והעיר עברה מיד ליד מספר פעמים. הקהילה היהודית חרבה ותושביה היהודיים של העיר גורשו או ברחו. ר' אריה צבי ברח עם משפחתו לוורשה, שם שהה במשך כל שנות המלחמה בעוני ובחוסר כל.

לאחר המלחמה, לא ניתן היה שוב להקים את הישיבה  בעיר סוכאטשוב, ר' אריה צבי נקרא אז לכהן כרבה של העיירה קוז'יגלוב תחת דודו, הרב יצחק גוטנשטיין שנלב"ע. העיירה קוז'יגלוב הייתה עיירה קטנה, הקהילה היהודית בה דלה ולא ניתן היה להוציא כדי פרנסת משפחת הרב. בדוחק ובעוני המשיך ר' אריה צבי בעבודתו, עבודת הקודש. הוא הקים בעיירה ישיבה בה למדו כ 50 בחורים. מתוך שממה ודלות גשמית החלה פריחה רוחנית ענפה, בקוז'יגלוב הקטנה והדלה החל להישמע קול התורה נישא ברמה. למרות השגשוג הרוחני, ימי שבתו בעיר לא ארכו, והוא נאלץ לעזוב את העיירה. אולם מאז דבק בו הכינוי הרב מקוז'יגלוב.

כאשר גלה הרב מקוז'יגלוב מעיירתו, פנו אליו כמה מחסידי סוכאטשוב שהתגוררו בעיירה זביירצ'ה וחילו פניו שיבוא להיות להם לרב ומורה דרך. בני החבורה, חסידי סוכאטשוב בזביירצ'ה, היו בעצמם תלמידי חכמים, רובם תלמידיו של ר' אברהם בעל האבני נזר. על אף שהיו מבוגרים מר' אריה צבי הכירו הכל בגדלותו, ובקשו לדלות תורה וחסידות מבארו. אמנם גם בעיירה זביירצ'ה, הייתה פרנסתו בדוחק, אולם עבור החברים מקשיבים היה הרב מקור לתחיה רוחנית. גם בעיירה זו לא ארכו לו הימים והוא עבר לעיר סוסנוביץ הסמוכה. בסוסנוביץ, התקבצו סביבו מבקשי ה' רבים וביתו הפך לבית ועד לחכמים. בשבתות ובחגים התקבצו סביבו חסידים ואנשי מעשה ונהנו מאור תורתו וחסידותו.

בהיותו בעיר סוסנוביץ פנה אליו מייסד ישיבת 'חכמי לובלין' ר' מאיר שפירא מלובלין וביקש ממנו לשמש כמגיד שיעור בישיבה. אולם ר' אריה צבי דחה את הבקשה שכן קשה עליו הפרידה מהחבורה בסוסנוביץ. בחשוון שנת תרצ"ד (1933) נפטר בחטף מהר"ם שפירא מלובלין והוא רק בן 46 שנה. בפני הנהלת הישיבה עמדה בעיה לא פשוטה. לא קל היה למצוא אישיות מיוחדת ורבת כישרון כמייסדה של הישיבה, ואף לא בדומה לו. ר' מאיר שפירא היה יוצא מן הכלל בכמה תכונות נפשיות שמזוגן עשה אותו לדמות מפוארת שהתבלטה אף בין רבנים וגדולים בתורה.

לנשיא רוחני של הישיבה נתמנה רבי משה'ניו פרידמאן האדמו"ר מבויאן – קראקוב, הוא ביקר לעתים תכופות בישיבה לבחינות ולהתייעצות בהנהלה. בהנהלה רוחנית היו חברים גם הרב מנחם זמבה מוורשה,  והרב דב בער וויידנפלד מטשיבין. לנשיא ההנהלה נבחר הרב שלמה אייגר, האדמו"ר מלובלין. על אף שחברי הנהלת הישיבה וההנהלה הרוחנית היו מגדולי פולין, לא היה לישיבה ראש ישיבה קבוע אשר יגיד שיעורים וישפיע מאישיותו בקביעות על התלמידים. הנהלת הישיבה פנתה אל ר' אריה צבי שיאות לקבל עליו את ראשות הישיבה והנהגתה, והוא נענה לבקשה. מחורף שנת תרצ"ד ועד לפיזור הישיבה בידי הנאצים בשנת ת"ש, כיהן ר' אריה צבי כראש ישיבת חכמי לובלין.

תלמידיו העריצוהו וראו בו דמות לחיקוי. מלבד גדלותו בתורה הוא ניחן במידות תרומיות, היה עניו בתכלית ותפילתו הייתה לשם דבר. את שיטת הלימוד שקיבל בסוכאטשוב הנהיג גם בישיבת חכמי לובלין. שיעוריו היו בעמקות ובלמדנות. עבור ר' אריה צבי הייתה הישיבה כר פורה לעבודתו החינוכית. כעת כבר קושי הפרנסה היה ממנו והלאה ואת מיטב כוחותיו הקדיש להעניק לתלמידיו גדלות בתורה וחסידות.  מאות תלמידי הישיבה, היו בחירי התלמידים בפולין, בניהם היו כמה וכמה עילויים של ממש. תלמידיו ביח"ל ציינו לימים את דבקותו והתבטלותו יוצאי הדופן בפני אדמור"ים ורבנים, ובפרט רבו ר' דוד בורנשטיין האדמו"ר השלישי לבית סוכאטשוב, עבורם היה סמל ודוגמא לדמותו של תלמיד בפני רבו. כך הוא כותב בהקדמה לספרו 'ארץ צבי' ״…דברי המתגעגע להיות בטל לעבדי ה׳ ולכל נקודה טובה מישראל, אסקופה נדרסת תחת רגלי החכמים הצדיקים״. כאשר היה יושב לפני רבו, היה נרעש ונפחד. לא העז לדבר בפניו, ומעולם לא אכל או שתה בנוכחות רבו. פעם אירע והתכנסה בלובלין אסיפה של רבנים ואדמור"ים, כאשר נכנס ר' אריה צבי לאסיפה, ראה כי האדמו"ר מסוכאטשוב אף הוא נמצא. מיד תפס לו מקום בשולי השולחן ולא התערב בשיג ושיח התורני שהתפתח בין גדולי התורה שהיו סביב השולחן.

בשנת תרצ"ה (1935) הגשים ר' אריה צבי את שאיפתו משכבר הימים לבקר בארץ ישראל.  כפי שביטא אותה בתשובה ששלח לאדמו"ר מגור ונדפסה בספרו 'ארץ צבי' (סי' כ"ה) "מי יתן לי אבר כיונה, אעופה אשכונה ואנשק עפרה, ואחבק אבניה, במהרה בימינו..". בארץ ישראל הוא שהה ארבעה חודשים יחד עם האדמו"ר בעל ה'חסדי דוד' מסוכאטשוב, ואז שב אל הישיבה בלובלין.

בי"ז באלול תרצ"ט פרצה מלחמת העולם השניה, גרמניה הנאצית פלשה לפולין. כעשרה ימים לאחר מכן נכבשה העיר לובלין בידי הגרמנים. בניין הישיבה הוחרם על ידי השלטונות, בחורי הישיבה ורבניה התפזרו, ישיבת חכמי לובלין חדלה מלהתקיים. ר' אריה צבי נדד עם משפחתו לוורשה.

עם כניסת הגרמנים לוורשה התמוטטו בה כל מסגרות החיים היהודיים. מוסדות לימוד ותפילה נסגרו בצו, יהודים נחטפו לעבודות כפיה, וכל יום הביא עמו עוד גזרות ומצוקות. בחודש חשוון תש"א נסגר הגטו היהודי בוורשה, כחצי מיליון יהודים נסגרו מאחורי חומה ובריח. מצוקות הרעב, הדוחק והמחלות גברו מיום ליום. בתוך המציאות בלתי אפשרית הזו, המשיך ר' אריה צבי ביתר שאת וביתר עוז את לימודו ועבודתו הרוחנית. ככל שגברו הקשיים, כן הגביר את התמדתו ושקיעותו בלימוד. גם בגטו עמד בראש ישיבה מחתרתית שהתקיימה ברחוב מילה 14. הוא הרבה למסור שיעורים לבני ישיבות שהגיעו כפליטים לגטו ורשה. יעקב מארוקו ששמע ממנו שיעורים בגטו מתאר כי מידי יום היה הרב לומד כאשר הוא עטוף ועטור בטלית ותפילין, כל מחשבותיו ורעיוניו היו קודש לה'. עד כמה היה לימודו בעומק בתקופת שהותו בטו, ניתן ללמוד מן העובדה הבאה: השיעור נמשך ארבע שעות מידי יום ביומו, ובמשך חורף שלם הספיקו ללמוד רק כארבע דפים במסכת מנחות. בגטו בורשה שהה באותה העת גם רבו, האדמו"ר מסוכאטשוב, אשר עודד את החסידים להגביר חיילם בלימוד התורה. עבור ר' אריה צבי הקרבה לרבו בשעת משבר ואפילה שכזו, הייתה נקודת אור בחושך ונתנה לו ונסכה בו כוחות מחודשים מידי יום להמשיך בעמל התורה ובעבודת ה'.

כאשר החלה ה'אקציה' הגדולה בוורשה בחודש אב ה'תש"ב (יולי 1942), גירשו הגרמנים מידי יום כ6000 אלפים יהודים אל עבר מחנה ההשמדה טרבלינקה. למתי מעט היהודים שהיה ברשותם היתרי עבודה באחד ה'שופים' (סדנאות עבודה) בגטו, הייתה זו הצלה זמנית. ר' אברהם הנדל, היה יהודי תלמיד חכם, תעשיין מחסידי גור אשר ניהל בגטו את סדנת 'הסנדלרים' בעבור פריץ שולץ הגרמני. הוא פעל רבות להציל יהודים בכלל, וגדולי תורה וחסידות בפרט. מיד שהחלו הגירושים רשם כמה מגדולי התורה בוורשה כעובדים חיוניים אצלו במפעל הנעלים, ובכך דאג כי הם לא יילקחו ל'אומשלגפלאץ' (כיכר השילוחים).

ברחוב הוורשאי נקרא ה'שופ' בניהולו של ר' אברהם הנדל ,"סדנת האדמו"רים" עבדו שם בין היתר, האדמו"רים מאלכסנדר, רדומסק, קרימולוב, פיאסצ'נה, סוקולוב. ר' משה בצלאל אלתר, אחיו של האמרי אמת מגור ועוד רבנים. גם ר' אריה צבי פרומר – הרב מקוז'יגלוב, נרשם כעובד 'מומחה' בסדנת המגפיים. ומה הטריד אותו בעבודתו בסדנה? פעם חילקו בגטו מרגרינה, הוא פנה לר' אברהם הנדל וביקש ממנו שיבדוק במעבדה, שלא נכנס שם שומן מן החי. אולם את עיקר עתותיו וכוחותיו הקדיש ללימוד תורה, במהלך העבודה היה משנן בעל פה ללא הרף דברי תורה. הלל זיידמן מתאר את מה שבאמת התרחש בסדנת הסנדלרים, זה מול זה, בני אדם אשר אבדו צלם אנוש והפכו גרועים מחיות השדה. בה בעת, ובאותו המקום, קדושי עליון אשר צלם האלוקים הטבוע בהם האיר, הבהיק וזרח.

וכך הוא כותב: "הנני בבית המלאכה של שולץ. אני בא בשעה שהקהל דופק במסמרים ואומר הושענות… הנה יושב ליד סדנת תיקון נעליים (העבודה אינה אלא הוצאת המסמרים בצבת) הרב מקוזליגוב, יהודה אריה פרומר, ראש הישיבה לשעבר של "ישיבת חכמי לובלין". הוא יושב כאן ורוחו מתנשאת לעולמות אחרים. הוא אינו פוסק מללמוד בע"פ. שפתיו נעות כל הזמן. מזמן לזמן פונה במילה לאדמו"ר מפיאסצנה ר' קלונימוס שפירא, מחבר "חובת התלמידים" היושב ממולו.  מתפתחת שיחה חרישית בדברי תורה. מרחפים מאמרי חז"ל ודברי פוסקים. ועוד מעט מופיעים על סדנת הסנדלרים, יותר נכון במוחות ובפיות של הגאונים – הרמב"ם והראב"ד, בעל הטורים ורמ"א, ראשונים ואחרונים. בחלל בית המלאכה עוברים בסך גאונים וגדולים – מה לי אנשי ס"ס? מי לי משגיחים גרמניים? מה אכפת רעב ומצוק ונגישות ואימת מוות? הרי מרחפים בעולמות העליונים, הרי יושבים לא בבית המלאכה ברחוב נובוליפיה 46, אלא – בלשכת הגזית, בסנהדרין. כך יורדים בני אדם במצוקה וכך הם מתרוממים לגובה רוחני לדרגה עליונה…"

בעת דיכוי המרד בגטו, בחודש ניסן תש"ג, נתפס ר' אריה צבי ונשלח יחד עם בני משפחתו ועוד אלפי יהודים למחנה מיידאנק שליד לובלין, שם נרצח ביום כ"ז בניסן תש"ג. גם ששת ילדיו נספו בשואה. הי"ד.

(קרדיט תמונה ראשית: Krzysztof Schabowicz)